ורדי כהנא לא ראתה במספר המקועקע על אמת–ידה של אִמה רבקה, סימן יוצא דופן. המספר התקבל כמובן מאליו, כחלק מזהות האֵם. רק טבעי היה בעיניה, כי לשלוש האחיות רבקה, לאה, ואסתר יהיו שלושה מספרים עוקבים. אולי, בעיני הילדה שהייתה, המספרים העוקבים סיפקו אישור מוחלט לקִרבה המשפחתית.

לימים, כשהיא כבר צלמת ותיקה ואֵם בעצמה, הזמינה ורדי כהנא את אִמה ושתי אחיותיה לסטודיו שלה, כדי לצלמן יחד. היא בחרה לצלם אותן באותו סדר ובאותה עמידה שבה הובלו 48 שנים קודם לכן, בין המון נשים–אסירות, אל המקעקע, שיטביע את המספר בדקירת מחט ודיו באמת–ידן – מִספר שהופך כל אחת מהן ליחידת עבודה עד כלות.

ברור מן הצילום, כמו מהסיפור שמאחוריו, שפעולת הקעקוע לא נעשתה רק בבשר הדור ההוא. הדורות הבאים, גם אם עורם צח, ממשיכים לשאת אותו בתוכם.

וכך, מעשה הדה–הומניזציה הנורא בדברי הימים, היה בצילומיה של ורדי כהנא לרגע ראשיתם של החיים החדשים, שהיא עצמה חלק מהם. והמספרים העוקבים שקועקעו באושוויץ באביב 1944 על אמות ידיהן של שלוש האחיות היהודיות מברגסאס, הונגריה, הפכו ממסמלי תעשיית השמדת–העם, למסמני הלידה מחדש. הרי בהשוואה לאסירים שהובלו היישר לתאי הגז ולמשרפות ללא כל צורך בסימני זיהוי, היו המקועקעים בני מזל.

נקודת השפל המוחלט הפכה אפוא לנקודת מוצא, ושלוש האחיות שבצילום נראות כשלוש האמהות בספר בראשית שנכתב מחדש. אחריהן תצלם ורדי כהנא את שלושה מששת האבות – אביה אהרן ואחיו משה ויחזקאל – שהכריזו על לידה מחדש עוד בטרם הרדיפות וההשמדה, והיגרו לכאן עוד לפני 1939 וכך זכו בחיים. ואחריהם הבנים, הנכדים והנינים. וזהו קיצור תולדות הדור שנולד אחרי שנת האפס.

  

בעשרים וחמש שנותיה כצלמת עיתונות העמידה ורדי כהנא תיעוד שוטף של מעשי הדור ובעיקר של פניו. עם השנים השתנה אופי עבודתה, מרדיפה אחר פיסות מציאות להתבוננות בה בתנאים מבוקרים; בהתכנסותה מן החוץ המזדמן אל תוך הסטודיו; ממיפוי זירת האירועים להתמקדות בדמויות שבה.

ובמקביל, מן הדיוקן העיתונאי המצולם – מנהיגים, כוכבים, יוצרים ואנשי השעה – חוזרת ורדי כהנא להתבונן אל תוככי משפחתה. כהתפתחות טבעית של אותו צורך לחדור, בדרך התיעוד המצולם, אל פשר הדברים.

כעיתונאית, הבינה ורדי כהנא, כי הסיפור המשפחתי שבתוכו גדלה הוא בעל משמעות רחבה ועמוקה ממה שגלוי לעין, שנדרש לו אפיק ביטוי תיעודי–אמנותי וכי היא זו שתוכל לבטאו. וכך, מתוך צילום אמה ואחיותיה, היא יוצאת למסע משפחתי בפרויקט שאין לו מועד הגשה, למעט הצורך להגיע אל כל הדמויות בעודן בחיים. בבואה להעמיד את בני משפחתה מול המצלמה בנקודה זו, היא כבר חסינה מן הבנאלי שבצילום האלבום המשפחתי. אין זה מעשה התיעוד הנדוש שבו אדם מנציח את הקרובים לו, כפי שהונצח הוא על ידי קרוביו.

במהלך 14 השנים הבאות הולכת ורדי כהנא אל רוב האנשים המרכיבים את משפחתה הרחבה ומתעדת אותם במקום בו בחרו לחיות. כמצולמת – בהיותה בת–דודה, בת זוג, אימא – היא רק אחד מן הפריטים במרקם הכולל, אבל נוכחותה ניכרת בכל. לא רק מעצם העובדה שהיא יוצרת הצילומים, אלא בהיותה נקודת ההתייחסות היחידה האפשרית, המקשרת בין כל הדמויות. אין היא מציגה אילן יוחסין, אף כי אִמה, אביה, הדודים, בני/בנות הדודים או בני/בנות זוגם וצאצאיהם יוצרים בעצם נוכחותם אילן שכזה. התרשים שהיא משרטטת מזכיר בצורתו את מפת היעדים של חברה תעופה, מעין כוכב שקרניו יוצאות ממרכז אחד ואורכן שונה כמידת הקִרבה המשפחתית או הדורית אליה.

בכמאה צילומי דיוקן של בני המשפחה, הפזורים בישראל, בשטחי הגדה והרצועה, בהולנד, בדנמרק ובארצות הברית מציגה ורדי כהנא את אבני הבניין של הדורות הבאים. התיעוד הספונטני בראשיתו, הפך לסיפור האפוס המשפחתי. אפוס שמרכיביו הם צמתים של קטיעה, פיזור והתכנסות. ומן הסיפורים משתקפים הצמתים, שכל בחירה מבין הדרכים האפשריות בהם הניבה מהלך חדש, מעשה חדש ומרקם אנושי חדש. זהו סיפור על דטרמיניזם היסטורי ועל שרירותו של המקרה ולקח ברור עולה ממנו: התכלית האנושית היא להיאבק בקוביות הגורל; לא להסכין עם המספרים המקועקעים בבשר.

והנה מתברר כי צמתי הבחירה עמדו לא רק בפני הדור הראשון, ששרד את השואה, בבחירה אם להישאר או להגר, ואם להגר, אז לאן? גם מה שנראה כפתרון אחיד, פתרון ארץ ישראל, מתברר כדרך שבה צמתים ודרכי משנה, וכל ענף בשבט בחר בדרך משלו. כל אלה שבאו לחיות כאן התכנסו בקהילות מובחנות ומוגדרות, מסוגרות יותר או פחות. מה רחוק יותר מתל אביב ובני ברק, מכפר מסריק וסוסיא, מחברון וקופנהגן, מהרצליה וגני טל? ובכל זאת הקִרבה קיימת, ומקור הקִרבה ידוע. הוא שם, בנקודת האפס, במספרים שעל היד.

על פי ממצאי התיעוד הזה, השוֹנוּת המשפחתית היא תגובתם של החיים, כשקיומם מאוּים. נדידה והִשתנות פותחות סיכוי גבוה יותר לשרידות. ואם כך, הגיוון והשוֹני הם תשובה למחנות הריכוז וההשמדה, שאליהם נלקח כל יהודי, באשר הוא. המספרים שהוטבעו באמת–היד של הדור הראשון, עיצבו את הזהויות החדשות של בני המשפחה. יצרו זהויות חדשות שמבטאות פרשנויות שונות לשאלה מיהו האדם, מהי חברת אנשים, מה זו אלוהות ומהי עבודת האל לאחר ההשמדה ההמונית.

בני הדור השני בחרו לעצמם תשובות שונות ורחוקות זו מזו. כמרחק שבין ההתיישבות המשיחית, הכוחנית, שבחיים בשכונה מסוגרת בלב העיר חברון, לבין הבחירה בחיי חולין עירוניים במרכז הארץ, ולבין אלה שבחרו באורתודוקסיה הקיצונית – זו שנמנעת מעמידת דום ביום השואה, מתוך השקפה הגורסת כי האבל על שישה מיליוני הנספים הוא מעמד שבין אדם לאלוהיו ולא עניין לטקס ממלכתי.

אין מקריות בכך שוורדי כהנא בחרה לצלם את קרוביה בתוך מסגרת המשפחה הגרעינית שלהם. מתברר כי כל בני משפחתה נישאו והולידו ילדים, ומספר הגירושים אפסי. ההיסטוריה מלמדת שאסון מעורר פריון. המשפחה המורחבת הייתה למעין קטלוג של צורות החיים האפשריות, וכל משפחה גרעינית מגלמת את אחת האפשרויות. המצולמים אינם עוד הם–עצמם, כי אם דוגמני סגנון החיים שבו בחרו. הם אייקונים, במראם, בלבושם, באופן התייצבותם מול המצלמה וכמובן בסביבתם הגיאוגרפית ובזירת הצילום שבתוכה.

השוֹנוּת האנושית הניכרת במשפחות המצולמות, אינה יכולה להתפרש אלא כהתרסה נגד כל תורות הגזע. מעין הוכחה שלא הקִרבה הגנטית היא המגדירה אנשים, אלא האופן בו אדם מגדיר את עצמו. במעשיו, במראהו, במגוריו, בעיסוקו, בהשקפתו, באמונתו, בהתייחסות לעברו.

ומאידך, המשפחות הגרעיניות ביצרו עצמן מאחורי חומות. כל משפחה מאחורי גדר קהילתה החדשה, הדתית, ההתיישבותית, האידיאולוגית. כפי שקהילה אחת אינה מתערבבת באחרת, כך גם המשפחות חיות את חייהן בבידול זו מזו. במפגשי שמחה ואֵבל עדיין מתאחדים כל בני המשפחה המורחבת, אבל קשר כזה טבעו שיתרופף. עד הדור השני נשמר קשר ישיר בין בני הדודים, מכל הזרמים והפלגים. בני הדור הבא שמספרם רב, מתקשרים פחות. וככל שתגדל המשפחה יתמעט הקשר בין חלקיה וסופם שייטמעו בקהילותיהם.

השוֹנוּת החדשה לא נוצרה אפוא על בסיס אישי, אלא קהילתי, ועל כן הגיוון החברתי בחברה הישראלית מצומצם מכפי שאפשר היה לצפות. ובנוסף לכך, חומה גבוהה עודה חוצצת בין יהודים לערבים בישראל – הטאבו המוטל משני הצדדים על נישואים בין העמים. ואם אכן קרה במשפחה מקרה של נישואין בין–דתיים, כמו לנכדיו של ניצול השואה בן הדוד שמואל – שהם צאצאי יהודי הונגרי ניצול שואה וגיורת דנית, ועתה מלבלב ענף חדש, שמקורו בחתונה עם דנית ממוצא טורקי, ששורשיה באסלם – הרי מקרה כזה, האופייני לאירופה של היום, הוא עדין חריג בישראל.

גם ורדי כהנא היא חלק מקהילה. הקהילה שלה היא עירונית, חילונית, פתוחה, בהשוואה לקהילות האחרות המכונסות בתוך עצמן. בינתיים, רק מי שנמנה עם הקהילה הזאת יכול היה לקחת על עצמו משימת תיעוד שכזו. וכמי שיצאה לדרכה מנקודת ראות של פתיחות ושוויון, גם דרך הצילום בה נקטה יוצרת אחדות בין המצולמים באופן ההעמדה הדומה – הקורקטית, המינורית – שלהם מול המצלמה. בצילומים ניכרת זהירות מנקיטת עמדה פוליטית.

את אחייניה יונתן ומרב מהרצליה, צילמה ברמפות הגלישה שבעיר. בגדי הגלישה של מרב מתמזגים עם מדיו של יונתן. נעל חייל מול נעל סקייטר, קסדה מול קסדה. התמונה הזו מעוררת מערך שלם של דימויים. ברקע מעופף סקייטר באוויר ונראה לרגע, בשעת בין הערביים, כצללית של מסוק – כפי שהרמפות נראות בשקיעה כצללית של אונייה. אולי כתפאורת רקע למחזה על ההעפלה.

ששת ילדי בת הדודה אטה, עומדים מול המצלמה בשוק הסגור של העיר חברון (וחייל ברקע, כמאבטח) כשעל הקיר לצידם ציור מהוה של הגרפיטי "רק כך". כמי שהרבתה כעיתונאית לתעד את מעללי הרב מאיר כהנא, תוהה בוודאי הצלמת איך ייראה הדור הבא של ילדי חברון? האם ילדי בת הדודה אטה וילדי האח צביקה ימצאו שפה משותפת?

זאת אימי! אומרת ורדי כהנא בצילום האחרון ברצף (לא אחרון בסדר הצילום) ואולי המרגש מכולם. זהו המספר שעל אמת–ידה! אלה ילדיי, גיל ורוני! מכאן באתי ולשם הם ימשיכו. בתוך המשפחה הרחבה, הנה משפחתי הקטנה. הדור הראשון והשלישי אחוזים זה בזו בחיבוק ואני החוליה שביניהם. זה חלקי.