בקיץ 2010, התוודעתי לראשונה אל מרכז "עלה מוריה" בגדרה, במסגרת פרוייקט צילום חברתי, שניסה להאיר קבוצות מוחלשות בישראל. "עלה מוריה" הוא בית לילדים עם מוגבלויות קשות, שכליות ומוטוריות. ב2016 הוזמנתי על ידי הנהלת מוריה לשוב ולצלם את דיירי הבית.
צילום ילדים מיוחדים מציף דילמות שעניינן אתיקה ומוסר. שהרי האינסטינקט המיידי, שמתעורר במגע עם ילדים מיוחדים, הוא הצורך לגונן עליהם ולהסתיר אותם מלבה הערל והגס של החברה.
אבל את מי אנחנו בעצם משרתים? האם הרצון הקדוש להגן עליהם לא מביא לתוצאה הפוכה ודוחק אותם, שלא בטובתם, לשוליים הרחוקים? ומי יוצא נשכר מההסתרה ומההדרה של אותם ילדים, אם בכלל? אולי זהו, בעצם, אקט של החברה להגן על עצמה ולא על הפרטים המיוחדים שבה? שהרי התבנית ההתנהגותית הזאת, מרחיקה מאיתנו מבוכה והתמודדות חזיתית עם השונה.
התקינות הפוליטית אמנם הולידה שפה חדשה, מכילה ומכבדת, ומחקה מושגים פוגעניים כלפי אוכלוסיית הילדים המיוחדים, אך לא די בשפה מתוקנת. נראה כי הגיעה העת להגביר גם את הנראות. על רקע זה, העמיק שיתוף הפעולה של הורי הילדים והצוות המטפל - עם מלאכת התיעוד. זהו ביטוי להכרה כי הדרך לנרמל את יחס החברה אל השונה ולקרב אותו אליה, היא בהיחשפות קבועה אליו, ולא בהימנעות ממנו ובהסתרתו.
השהות הממושכת במוריה הבהירה לי עד כמה חיונית הנוכחות היומיומית של הילדים הללו במרחב הציבורי, כדי לשוות נורמליזציה לחריגות שלהם. כדי שהעיוות הגופני שלהם, שהקולות המשונים בעזרתם הם מתקשרים, לא ירתיעו אותנו ולא יזכו אותם בתגובות מבוהלות או פוגעניות.
לכולנו, אני מאמינה, יש היכולת לשנות תודעה. במעשים קטנים, בנאליים. במבט מסוקרן ולא מסוייג, בנסיון להכיר ולא להתנכר, בחינוך הילדים שלנו לקבלה כנה של השונה והאחר.
